<h1>הגהות שערי דורא סימן מ"ב—מ"ה</h1>
<h2>דף צה.</h2>
א)וכן כל דבר שבמנין מה שרגילין למכור ב)במנין כגון ביצה של טריפה (ביצה ג') או של נבילה או פירות גסות [ד"ק קשות] של ערלה אפילו באלף של היתר לא בטיל על כן י"א דרגל של נבילה שנתערבה ברגלים של כשרה אפילו אם לא נטלו טלפיהן כולן אסורות ולא בטלין משום דהוה דבר שבמנין ואפי' באלף לא בטיל שדרך העולם למנות ב' או ג' רגלים ואנו נוהגין לבטלן כדפרישית לעיל דבטיל והכי הוה המסקנא. ואם חתיכה של היתר נאסרה מחמת בליעת איסור בטילה בשאר חתיכות ג)כיון שאינה אסורה מחמת עצמה כי אם מחמת בליעת איסור (אם כן חשיבות שראויה להתכבד אינו מחמת איסור הבלוע ובטלה ברוב ביבש בצונן או בס' אם נתבשלה עם אחרות) ולא דמי לחתיכת בשר בחלב שאינה בטילה דהוי גזירת הכתוב דכל אחד ואחד בפני עצמו מותר וכי נתבשלו נאסרו ודמיא לחתיכה של נבילה דלא בטלה. וכן ביצה כשרה שנאסרה מחמת שנבלע בה איסור ונתערבה באחרות בטלה ואינה קרוי דבר שבמנין אבל דבר שקרוי בריה או ראוי להתכבד לפני אורחים או דבר שבמנין אם נתערבו בהיתר לא בטילי אפילו באלף. ואם פירש אחד מהן מן התערובות אותו שפירש אסור ולא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ומותר אלא אסור גזרה שמא יקח מן הצבורין שהם יחד כדאמרינן פרק התערובות [ע"ג ע"ב] כי נתערב שור הנסקל ברובא שוורים שהם זבחים ימותו כולן ופריך ונכבשינהו דניידן ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני ד)גזירה שמא יקח מן הקבוע. וזה הכלל לא שייך ה)גבי ט' חניות דהתם כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאיסור הניכר ואצלו רוב היתר הניכר ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור. אבל נמצא על הארץ או לקח גוי שלא בפנינו מותר דאמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ורוב חניות של עיר מוכרת בשר שחוטה דליכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע אחר שהאיסור ידוע היכן הוא והקבוע ניכר לא מחזקינן גברא ברשיעא ליקח מן האיסור בודאי דהא בלאו הכי יכול ליקח נבילה מן השוק אבל בדבר המעורב איסור והיתר יחד לא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דמן התורה הכל מותר דבטל ברוב במין במינו ובמין בשאינו מינו בס' אך מדרבנן אסור משום דבר שבמנין או בריה או ראוי להתכבד אי שרית כי פירש אחד מנייהו אתי ליקח במקום שהוא יחד כך פירש ר"י (הכי נהוג הכל כדברי ר"י מהרא"י ז"ל). וזאב ו)שדרס בהמה אחת בין בהמות הרבה שייך לדין זה ואין להתיר מטעם שהם תערובות אפי' אחר שפירשו זה מזה כדפי' לעיל. אך ר"ת הי' מתיר אם בא זאב ודרס ב' או ג' בהמות ונתערבו בבהמות אחרות ופירש אחד מהן דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע כדאיתא פ' התערובות דשאני התם משום חומרא דקדשים. ז)ואמר ר"י דאין להתיר ספק דרוסה משום ספק ספיקא דשמא בשן נשך ואין דרוסה אלא ביד ואפי' דרסה ביד שמא אינה זאת שלקח דכל דבר שיש בו ספק איסור ח)דאורייתא והוא דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל. וכן תרנגולת שהיא ספק טרפה דאורייתא או ביצה שהיא ספק טרפה דאורייתא ונתערבה אפילו באלף כולן אסורות כאלו נתערב(ו) (ב)ודאי של איסור ואין קרוי ספק ספיקא כיון ט)שהספק הראשון הוי ספיקא דאורייתא. [שערי דורא הלכ' מינים המתבטלים סימנים מ"ב—מ"ה]. א)0בסמ"ג לאוין קמ"א ביצה שיש בה דם או אפרוח כו' בס"א והיא מותרת בד"א בזמן שמכירה אבל אין מכירה אינה בטילה אם הלכה כאותו תנא האומר בתחלת מס' ביצה שכל דבר שמונין אותו בשום פעם אינו בטל וכך פסק בסה"ת אבל ריב"א אמר שהלכה כר' יוחנן דאמר בפרק הערל ובפרק התערובות את שדרכו למנות שנינו שאינו בטל כלומר לא חשוב דבר שבמנין אלא דבר העומד למנין לעולם ולא דבר שלפעמים מונין אותו ופעמים אין מונין אותו. ובצים פעמים מוכרים כל אחד באומד ומתוך כך התיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערב בקורקבנין של כשרים ואמר שבטל ברוב מאחר שאין זה דבר שבמנין, וגם אין לאסור הקורקבן מכח דבר הראוי להתכבד שאינו בטל. משום שאין הקורקבן ראוי להתכבד דאמרי' במס' נדרים קרביים לאו בני מיכל נינהו ואוכליהן לאו בר אינש ובפ"ק דביצה גרסינן מידי דהוה אקורקבן ובני מעיים אע"ג דבשרא נינהו כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי כו' ע"כ. ב)0פר"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אותן אלא במנין אבל דברים שמוכרין אותן לפעמים באומד בטל ברוב ולכך כתב שביצה בטילה שלפעמים מוכרין סל מלא בצים ביחד, ובעל העיטור כתב שביצה אינה בטילה לעולם והרמב"ם פסק כחכמים דאפילו דבר שדרכו למנות לעולם בטל דשבעה דברים לבד הן חשובין כ"כ שאינן בטלין לעולם כגון רמונים ואגוזי פרך כו' ומיהו כתב כל דבר שהוא חשיב אצל בני המקום לפי הזמן ולפי המקום שהוא שם אינו בטל ואוסר בכל שהוא [י"ד סי' ק"ב]. ג)0מצאתי כתוב הועתק בשר ששהה ג"י בלי מליחה ונתערב בשאר חתיכות בטל ברוב עכ"ל ויראה הטעם דלא חשוב דשיל"מ הואיל ומותר לצלות הכל דלאותו ענין לא נאסר מעולם ולמה שהוא אסור דהיינו בישול עדיין הוא אסור ולא דמי לביצה שהיום אסורה ולמחר מותרת למה שהיתה אסורה הכי איתא בפ' הערל כעין זה ממש הא דרב אשי בדותא היא אי לכהן משרי שרי אי לישראל מיסר אסור. ויראה דאפי' היתה חהר"ל בטילה לפי שאינו שורשו של איסור אלא מחמת דם הבלוע בה מהרא"י ז"ל. עכבר שנפל לגו חלא או שיכרא או שאר משקין ולא אמרטט משליכו לחוץ והמשקה בששים ואם נפל ליין וכן חלב ובשר של נבילה שנפלו ליין א"צ ששים דהוה נוטל"פ שביין ודאי פגמו א"ז. וכן בדבש ודאי מפגם סוף פ' אין מעמידין במרדכי תתל"ו. תולעת הזבוב שנפל לתוך הקדירה אע"ג דקיי"ל עכברא בשכרא אשבוחי משבח אבל זבוב אינו נותן טעם מרדכי פרק בתרא דע"ז בשם הרוקח. תולעת הזבוב אינו נותן טעם אבל לעיל בסי' מ"א חשבינן זבוב בהדי שאר נותני טעם ואע"ג דהתם נמי חשיב גה"נ וקיימ"ל אין בגידין בנו"ט נוכל לומר דאשומן הגיד קאי התם דפסקו רוב הגאונים דבעי ביטול בס' אבל אזבוב היה דוקא הא דקאמר לעיל והרוטב בנותן טעם וכן המנהג לאסור ולהצריך ביטול בששים בטעם הזבוב מהרא"י. (ד"ל ובשום דפוס לא נמצא) עכבר שנפל לגו שיכרא או חומץ חשו חכמים שמא משביח השכר והחומץ לפיכך אם נפל לתוכו צוננין והסירו שלם אם לא שהה מעל"ע יום שלם בתוכו מותר אבל אם היו רותחים או אפילו צוננים ושהה בתוכו מעל"ע חשוב כמבושל וצריך ס' כנגדו לבטל טעמו וד"ל. עכבר שנפל לשמן ונימוח אם הוא חם בטל בס' ואם הוא צונן מעבירה במסננת ומותר באכילה ואם הוא מאוס אין להדליק בביהכ"נ אשר"י סוף פגה"נ. כ' הרמב"ם פט"ו ממ"א הלכה ל"א ואם נפל ליין ושמן שאלו צריכין להיות מבושמים בודאי פוגם. כ' הרשב"א דברים המאוסין שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהן למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוכן אם רבה היתר עליו מותרין ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן י"ד סי' ק"ד. בפ' השוכר כתב ראב"ן עכבר שנפל לתוך שכר או חומץ אע"ג דמשבח ליה בטל בששים והוא דאיתא לעכבר בעין אבל אימרטוט אסור דלמא טעים מיניה בכעדשה ואי מסנן ליה במסננת שרי ובלבד במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום במסננת דמ"ל אפקיה שלם ומ"ל אפקי' נמרט ובלבד דמפקי כולו המרדכי פרק השוכר תתנ"ה. הגה (על הגה הקודמת) דלמא בלעי טעם בכעדשה רש"י בע"ז ס"ט פי' איסור אכילת שרץ בכעדשה כטומאתו כך איסורו עכ"ל. ד)0בעלי חיים ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאינן בטלין אפילו באלף אפילו אם פירש אחד מהן מן הרוב אסור [דכיון שאין האיסור ניכר במקומו] חיישינן שמא יקח מן הקבוע. וכתב רשב"א דוקא שהפרישו במתכוון אבל אם פירש ממילא שרי וא"א הרא"ש כתב דאפילו פי' ממילא נמי אסור, ומיהו דוקא כשפי' אחר שנודע תערובות אבל אם פי' קודם שנודע התערובות מותר דבהא ל"ש למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אכתי כולם בחזקת היתר הם ואפי' אם פי' לפנינו מותר כיון שעדיין לא נולד הספק א"כ לא נולד הספק במקום הקביעות ותלינן דמרובא קפריש כ"ז שהן בחזקת היתר אין חילוק בין אם פי' לפנינו ובין אם פירש שלא בפנינו. דבר שאינו בטל מחמת חשיבות כגון בע"ח וברי' וחהר"ל שנתערב באחרים ונאבד אחד מהן [שני ד"ו ד"ב ונאכל אחד מהם] או נפל לים בענין שנאבד מן העולם בשוגג הותרו כל האחרים שאנו תולין לומר האיסור הלך לו ופי' ר"י דוקא שנפל מעצמו אבל אם הפיל (ד"ב אפילו) בשוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד וכ' א"א הרא"ש ז"ל שאם הפילו קודם שנודע התערובות דשרי דל"ש למיגזר כיון שלא נודע עדיין התערובות והא דשרי כשנאבד אחד מהן דווקא שאוכל הנשארים שתים שתים ביחד דממנ"פ איכא חד דהיתר אבל לאכול אחד אחד או שאוכל כולם אדם אחד אסור ודווקא שנאבד אחד מן העולם כדפרישית אבל אם לא נאבד אלא שפירש אחד מהם אין להתיר בשביל זה הנשארין י"ד סי' ק"י. וא"א הרא"ש כ' דאפילו פי' ממילא נמי אסור ומיהו דוקא כשפי' אחר שנודע התערובות כו'. הכי נהוג ככל דברי הרא"ש מהרא"י ז"ל. ופי' ר"י דווקא שנפל מעצמו אבל אם הפילו אפי' בשוגג אסור יראה דדוקא נקט ר"י הפילו שוגג אבל אכלו שוגג ליכא למיקנסיה אטו מזיד דודאי לא יאכל אחד במזיד להתיר האחרות דלפי דעת זו קאכיל ודאי איסור שהרי בדעתו שהאיסור הלך לו וטפי הוה שרי למכלינהו כולן בספק מהרא"י ז"ל. הורה ר' יעקב הצרפתי כששחט ג' אווזות ונתנבלה אחת ונתערבה בשתי השחוטות (איירי שאינה בנוצתה או סבר כהרא"ש וק"ל ש"ל) ולא הוכרה הנבילה וצוה אחת להשליך לחוץ ושתים לאכול ואמר אבא מורי זצ"ל כי שגגה גדולה שגג וצריך כפרה דלא אמרינן הוא שנתערב הוא שנפל אלא היכא שנפל מעצמו ודוקא שנפל לאור ונשרף או לים הגדול שאינו בעולם אבל ליקח בידים להשליך לאור או לים הגדול אסור וכן אי איתיה בעולם אע"ג דנפלה מעצמה אסור והרב יודא הכהן כ' הצרפתי שהורה, לא כיון כשורה, דקיי"ל אין ברירה, א"ז פרק גה"נ. ומשנשחטה כראוי הוא בחזקת היתר אפילו כשנולד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל הבני מעים והחזירם נקובים כשירה שאנו תולין לומר הוא נוקבם כו' (חולין ט') וא"צ לבדוק אם נעקרו הסימנים או ניקבו דבהא סמכינן ארובא טור יו"ד סי' כ"ה. יש להאמין לשוחטים על שמוטות הסימנים כו' מהרא"י ז"ל. כל שיש ששים כנגד האיסור מבטלים אותם אפילו אם אין כולה היתר כגון נ"ט זתים של היתר שנפלו בהם שני זתים אחד של דם ואחד של חלב. כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל את חבירו. וכן שלשים זתים של היתר שנפל בהם זית של דם ושלשים זתים אחרים שנפל בהם זית של חלב ונתערבו אלו התערובות בשוגג מותרים י"ד סי' צ"ח. וכן שלשה מיני איסורין של בשר שנתערבו זב"ז כזית מכל אחד כל שני מינים רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורים על שלשתן י"ד סס"י צ"ח. ה)0ט' חניות. פי' ט' חניות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואין יודע מאיזה מהן לקח כולם אסורות. אך קשה מ"ש מהא דאמרינן לעיל ואם הוא דבר הקרוי בריה או ראויה כו' ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן התם גזירה שמא יקח מן הקבוע. ואומר ר"י דר"ת חולק אההוא דלעיל. ול"נ דר"ת מיירי משום דהכא הוי בס' ומ"ה שרי דוקא שאני התם דאיכא חומרא דקדשים כו' הא בלאו הכי שרי ובתוס' שהבנתי אתי שפיר שאומר על זה רבינו יצחק דאין לו להתיר דוק עכ"ל הגה ד"ק. ו)0יש לאסור כל העדר מספק עד י"ב חודש בזכרים. ובנקיבות עד שיתעברו וילדו ויהא גם העיבור לאחר הספק הגה סמ"ק סי' רי"ד. ז)0ואומר הר"י שאין להתיר מטעם ס"ס היכא שהספק הראשון אסור מה"ת והוא בריה, או דבר שבמנין, או חתיכה הראויה להתכבד בה, ונתערבו באחרים הכל אסור כמו אם נתערב ודאי של איסור, אבל אם האסורים ודאי בתחלה נתערבו באחרים דהשתא כולן מדאורייתא שרי מטעם רוב ומדרבנן הוא דאסור, אם נפל א' מן התערובות ברוב הכל מותר מטעם ס"ס א"ז. ח)0אבל ספק ביצת נבילה ספק שחוטה כשרה ואפי' בלא תערובות דהיינו סד"ר ולקולא אבל ביצת טרפה דמדאורייתא כבעמוד וספיקא לחומרא סה"ת סי' כ"ט וסי' נ', ע"ו. ט)0פירש רבינו ברוך לפי שאין שני הספיקות מענין אחד אבל י"מ דטעמא דס"ס מותר היינו משום דאיכא למיתלא ברובא דהתירא. והשתא כי היכי דאיסור שיש בו חשיבות לא בטל ברוב כמו כן לא יהי' בטל ע"י ס"ס דהוי נמי טעמא משום דאיכא למיתלא ברובא דהתירא. ומיהו הא ליתא דמעשר שני יוכיח דאינו בטל ברוב כדאיתא בפרק הזהב ואפ"ה היכא דאיכא למיתלא ברובא דהתירא תלינן כדמוכח בההוא דמעות שנמצא לפני סוחרי בהמה דקאמר בהר הבית חולין משום דתלינן ברובא דשתא וכן בירושלים בשאר ימות השנה עכ"ל הגה סמ"ק סי' רי"ד. מצאתי ביאור ונראה דטעמא הוי משום דאין שני הספיקות מענין אחד כי ספק הראשון היה מחמת עצמו, וכשנתערב בא ספק השני מטעם תערובות. אבל כשהאחד בודאי טרפה ונתערבה עם האחרות ואחד מהן נתערבה אחר כך באחרות השני הוי ס"ס מענין אחד כי הס"ס על ידי ששני פעמים נתערבו. פ"א שמעתי ד"ב. [ד"ל. עוד אחרת שמעתי] כגון שנשבר גף התרנגולת וספק אם אחר שחיטה או קודם שחיטה ואת"ל קודם שמא לא ניקבה הריאה והשתא הן מענין אחד. עוד מצאתי ביאור אחר או ס"ס שהכל בגוף אחד פי' כגון ספק דתחתיו זינתה ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק אונס ספק רצון דתלינן באונס דיש כאן שני צדדים להתיר מן הגוף עצמו ואין צריך לתלות האיסור למקום אחר כיון דמ"מ (אם תרצה) (ס"א זקוק אתה) לומר בחד ספק שיש כאן איסור אימא זה הוא האיסור כמו האחר (והאחר כמו זה. במ"ס אין זה) מהרא"י ז"ל. גי' ד"ל או ס"ס שהכל בגוף האחד פי' כגון ספק תחתיו ספק באונס דהוי כאן שני צדדים להתיר מן הגוף עצמו. ואין צריך לתלות האיסור למקום אחר אבל הכא דמ"מ ספק שיש כאן איסור אימא זה הוא האיסור כמו האחר מהרא"י ז"ל.
<h2>דף ק.</h2>
א)וכן כל דבר שבמנין מה שרגילין למכור ב)במנין כגון ביצה של טריפה (ביצה ג') או של נבילה או פירות גסות [ד"ק קשות] של ערלה אפילו באלף של היתר לא בטיל על כן י"א דרגל של נבילה שנתערבה ברגלים של כשרה אפילו אם לא נטלו טלפיהן כולן אסורות ולא בטלין משום דהוה דבר שבמנין ואפי' באלף לא בטיל שדרך העולם למנות ב' או ג' רגלים ואנו נוהגין לבטלן כדפרישית לעיל דבטיל והכי הוה המסקנא. ואם חתיכה של היתר נאסרה מחמת בליעת איסור בטילה בשאר חתיכות ג)כיון שאינה אסורה מחמת עצמה כי אם מחמת בליעת איסור (אם כן חשיבות שראויה להתכבד אינו מחמת איסור הבלוע ובטלה ברוב ביבש בצונן או בס' אם נתבשלה עם אחרות) ולא דמי לחתיכת בשר בחלב שאינה בטילה דהוי גזירת הכתוב דכל אחד ואחד בפני עצמו מותר וכי נתבשלו נאסרו ודמיא לחתיכה של נבילה דלא בטלה. וכן ביצה כשרה שנאסרה מחמת שנבלע בה איסור ונתערבה באחרות בטלה ואינה קרוי דבר שבמנין אבל דבר שקרוי בריה או ראוי להתכבד לפני אורחים או דבר שבמנין אם נתערבו בהיתר לא בטילי אפילו באלף. ואם פירש אחד מהן מן התערובות אותו שפירש אסור ולא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ומותר אלא אסור גזרה שמא יקח מן הצבורין שהם יחד כדאמרינן פרק התערובות [ע"ג ע"ב] כי נתערב שור הנסקל ברובא שוורים שהם זבחים ימותו כולן ופריך ונכבשינהו דניידן ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני ד)גזירה שמא יקח מן הקבוע. וזה הכלל לא שייך ה)גבי ט' חניות דהתם כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאיסור הניכר ואצלו רוב היתר הניכר ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור. אבל נמצא על הארץ או לקח גוי שלא בפנינו מותר דאמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ורוב חניות של עיר מוכרת בשר שחוטה דליכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע אחר שהאיסור ידוע היכן הוא והקבוע ניכר לא מחזקינן גברא ברשיעא ליקח מן האיסור בודאי דהא בלאו הכי יכול ליקח נבילה מן השוק אבל בדבר המעורב איסור והיתר יחד לא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דמן התורה הכל מותר דבטל ברוב במין במינו ובמין בשאינו מינו בס' אך מדרבנן אסור משום דבר שבמנין או בריה או ראוי להתכבד אי שרית כי פירש אחד מנייהו אתי ליקח במקום שהוא יחד כך פירש ר"י (הכי נהוג הכל כדברי ר"י מהרא"י ז"ל). וזאב ו)שדרס בהמה אחת בין בהמות הרבה שייך לדין זה ואין להתיר מטעם שהם תערובות אפי' אחר שפירשו זה מזה כדפי' לעיל. אך ר"ת הי' מתיר אם בא זאב ודרס ב' או ג' בהמות ונתערבו בבהמות אחרות ופירש אחד מהן דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע כדאיתא פ' התערובות דשאני התם משום חומרא דקדשים. ז)ואמר ר"י דאין להתיר ספק דרוסה משום ספק ספיקא דשמא בשן נשך ואין דרוסה אלא ביד ואפי' דרסה ביד שמא אינה זאת שלקח דכל דבר שיש בו ספק איסור ח)דאורייתא והוא דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל. וכן תרנגולת שהיא ספק טרפה דאורייתא או ביצה שהיא ספק טרפה דאורייתא ונתערבה אפילו באלף כולן אסורות כאלו נתערב(ו) (ב)ודאי של איסור ואין קרוי ספק ספיקא כיון ט)שהספק הראשון הוי ספיקא דאורייתא. [שערי דורא הלכ' מינים המתבטלים סימנים מ"ב—מ"ה]. א)0בסמ"ג לאוין קמ"א ביצה שיש בה דם או אפרוח כו' בס"א והיא מותרת בד"א בזמן שמכירה אבל אין מכירה אינה בטילה אם הלכה כאותו תנא האומר בתחלת מס' ביצה שכל דבר שמונין אותו בשום פעם אינו בטל וכך פסק בסה"ת אבל ריב"א אמר שהלכה כר' יוחנן דאמר בפרק הערל ובפרק התערובות את שדרכו למנות שנינו שאינו בטל כלומר לא חשוב דבר שבמנין אלא דבר העומד למנין לעולם ולא דבר שלפעמים מונין אותו ופעמים אין מונין אותו. ובצים פעמים מוכרים כל אחד באומד ומתוך כך התיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערב בקורקבנין של כשרים ואמר שבטל ברוב מאחר שאין זה דבר שבמנין, וגם אין לאסור הקורקבן מכח דבר הראוי להתכבד שאינו בטל. משום שאין הקורקבן ראוי להתכבד דאמרי' במס' נדרים קרביים לאו בני מיכל נינהו ואוכליהן לאו בר אינש ובפ"ק דביצה גרסינן מידי דהוה אקורקבן ובני מעיים אע"ג דבשרא נינהו כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי כו' ע"כ. ב)0פר"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אותן אלא במנין אבל דברים שמוכרין אותן לפעמים באומד בטל ברוב ולכך כתב שביצה בטילה שלפעמים מוכרין סל מלא בצים ביחד, ובעל העיטור כתב שביצה אינה בטילה לעולם והרמב"ם פסק כחכמים דאפילו דבר שדרכו למנות לעולם בטל דשבעה דברים לבד הן חשובין כ"כ שאינן בטלין לעולם כגון רמונים ואגוזי פרך כו' ומיהו כתב כל דבר שהוא חשיב אצל בני המקום לפי הזמן ולפי המקום שהוא שם אינו בטל ואוסר בכל שהוא [י"ד סי' ק"ב]. ג)0מצאתי כתוב הועתק בשר ששהה ג"י בלי מליחה ונתערב בשאר חתיכות בטל ברוב עכ"ל ויראה הטעם דלא חשוב דשיל"מ הואיל ומותר לצלות הכל דלאותו ענין לא נאסר מעולם ולמה שהוא אסור דהיינו בישול עדיין הוא אסור ולא דמי לביצה שהיום אסורה ולמחר מותרת למה שהיתה אסורה הכי איתא בפ' הערל כעין זה ממש הא דרב אשי בדותא היא אי לכהן משרי שרי אי לישראל מיסר אסור. ויראה דאפי' היתה חהר"ל בטילה לפי שאינו שורשו של איסור אלא מחמת דם הבלוע בה מהרא"י ז"ל. עכבר שנפל לגו חלא או שיכרא או שאר משקין ולא אמרטט משליכו לחוץ והמשקה בששים ואם נפל ליין וכן חלב ובשר של נבילה שנפלו ליין א"צ ששים דהוה נוטל"פ שביין ודאי פגמו א"ז. וכן בדבש ודאי מפגם סוף פ' אין מעמידין במרדכי תתל"ו. תולעת הזבוב שנפל לתוך הקדירה אע"ג דקיי"ל עכברא בשכרא אשבוחי משבח אבל זבוב אינו נותן טעם מרדכי פרק בתרא דע"ז בשם הרוקח. תולעת הזבוב אינו נותן טעם אבל לעיל בסי' מ"א חשבינן זבוב בהדי שאר נותני טעם ואע"ג דהתם נמי חשיב גה"נ וקיימ"ל אין בגידין בנו"ט נוכל לומר דאשומן הגיד קאי התם דפסקו רוב הגאונים דבעי ביטול בס' אבל אזבוב היה דוקא הא דקאמר לעיל והרוטב בנותן טעם וכן המנהג לאסור ולהצריך ביטול בששים בטעם הזבוב מהרא"י. (ד"ל ובשום דפוס לא נמצא) עכבר שנפל לגו שיכרא או חומץ חשו חכמים שמא משביח השכר והחומץ לפיכך אם נפל לתוכו צוננין והסירו שלם אם לא שהה מעל"ע יום שלם בתוכו מותר אבל אם היו רותחים או אפילו צוננים ושהה בתוכו מעל"ע חשוב כמבושל וצריך ס' כנגדו לבטל טעמו וד"ל. עכבר שנפל לשמן ונימוח אם הוא חם בטל בס' ואם הוא צונן מעבירה במסננת ומותר באכילה ואם הוא מאוס אין להדליק בביהכ"נ אשר"י סוף פגה"נ. כ' הרמב"ם פט"ו ממ"א הלכה ל"א ואם נפל ליין ושמן שאלו צריכין להיות מבושמים בודאי פוגם. כ' הרשב"א דברים המאוסין שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהן למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוכן אם רבה היתר עליו מותרין ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן י"ד סי' ק"ד. בפ' השוכר כתב ראב"ן עכבר שנפל לתוך שכר או חומץ אע"ג דמשבח ליה בטל בששים והוא דאיתא לעכבר בעין אבל אימרטוט אסור דלמא טעים מיניה בכעדשה ואי מסנן ליה במסננת שרי ובלבד במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום במסננת דמ"ל אפקיה שלם ומ"ל אפקי' נמרט ובלבד דמפקי כולו המרדכי פרק השוכר תתנ"ה. הגה (על הגה הקודמת) דלמא בלעי טעם בכעדשה רש"י בע"ז ס"ט פי' איסור אכילת שרץ בכעדשה כטומאתו כך איסורו עכ"ל. ד)0בעלי חיים ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאינן בטלין אפילו באלף אפילו אם פירש אחד מהן מן הרוב אסור [דכיון שאין האיסור ניכר במקומו] חיישינן שמא יקח מן הקבוע. וכתב רשב"א דוקא שהפרישו במתכוון אבל אם פירש ממילא שרי וא"א הרא"ש כתב דאפילו פי' ממילא נמי אסור, ומיהו דוקא כשפי' אחר שנודע תערובות אבל אם פי' קודם שנודע התערובות מותר דבהא ל"ש למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אכתי כולם בחזקת היתר הם ואפי' אם פי' לפנינו מותר כיון שעדיין לא נולד הספק א"כ לא נולד הספק במקום הקביעות ותלינן דמרובא קפריש כ"ז שהן בחזקת היתר אין חילוק בין אם פי' לפנינו ובין אם פירש שלא בפנינו. דבר שאינו בטל מחמת חשיבות כגון בע"ח וברי' וחהר"ל שנתערב באחרים ונאבד אחד מהן [שני ד"ו ד"ב ונאכל אחד מהם] או נפל לים בענין שנאבד מן העולם בשוגג הותרו כל האחרים שאנו תולין לומר האיסור הלך לו ופי' ר"י דוקא שנפל מעצמו אבל אם הפיל (ד"ב אפילו) בשוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד וכ' א"א הרא"ש ז"ל שאם הפילו קודם שנודע התערובות דשרי דל"ש למיגזר כיון שלא נודע עדיין התערובות והא דשרי כשנאבד אחד מהן דווקא שאוכל הנשארים שתים שתים ביחד דממנ"פ איכא חד דהיתר אבל לאכול אחד אחד או שאוכל כולם אדם אחד אסור ודווקא שנאבד אחד מן העולם כדפרישית אבל אם לא נאבד אלא שפירש אחד מהם אין להתיר בשביל זה הנשארין י"ד סי' ק"י. וא"א הרא"ש כ' דאפילו פי' ממילא נמי אסור ומיהו דוקא כשפי' אחר שנודע התערובות כו'. הכי נהוג ככל דברי הרא"ש מהרא"י ז"ל. ופי' ר"י דווקא שנפל מעצמו אבל אם הפילו אפי' בשוגג אסור יראה דדוקא נקט ר"י הפילו שוגג אבל אכלו שוגג ליכא למיקנסיה אטו מזיד דודאי לא יאכל אחד במזיד להתיר האחרות דלפי דעת זו קאכיל ודאי איסור שהרי בדעתו שהאיסור הלך לו וטפי הוה שרי למכלינהו כולן בספק מהרא"י ז"ל. הורה ר' יעקב הצרפתי כששחט ג' אווזות ונתנבלה אחת ונתערבה בשתי השחוטות (איירי שאינה בנוצתה או סבר כהרא"ש וק"ל ש"ל) ולא הוכרה הנבילה וצוה אחת להשליך לחוץ ושתים לאכול ואמר אבא מורי זצ"ל כי שגגה גדולה שגג וצריך כפרה דלא אמרינן הוא שנתערב הוא שנפל אלא היכא שנפל מעצמו ודוקא שנפל לאור ונשרף או לים הגדול שאינו בעולם אבל ליקח בידים להשליך לאור או לים הגדול אסור וכן אי איתיה בעולם אע"ג דנפלה מעצמה אסור והרב יודא הכהן כ' הצרפתי שהורה, לא כיון כשורה, דקיי"ל אין ברירה, א"ז פרק גה"נ. ומשנשחטה כראוי הוא בחזקת היתר אפילו כשנולד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל הבני מעים והחזירם נקובים כשירה שאנו תולין לומר הוא נוקבם כו' (חולין ט') וא"צ לבדוק אם נעקרו הסימנים או ניקבו דבהא סמכינן ארובא טור יו"ד סי' כ"ה. יש להאמין לשוחטים על שמוטות הסימנים כו' מהרא"י ז"ל. כל שיש ששים כנגד האיסור מבטלים אותם אפילו אם אין כולה היתר כגון נ"ט זתים של היתר שנפלו בהם שני זתים אחד של דם ואחד של חלב. כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל את חבירו. וכן שלשים זתים של היתר שנפל בהם זית של דם ושלשים זתים אחרים שנפל בהם זית של חלב ונתערבו אלו התערובות בשוגג מותרים י"ד סי' צ"ח. וכן שלשה מיני איסורין של בשר שנתערבו זב"ז כזית מכל אחד כל שני מינים רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורים על שלשתן י"ד סס"י צ"ח. ה)0ט' חניות. פי' ט' חניות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואין יודע מאיזה מהן לקח כולם אסורות. אך קשה מ"ש מהא דאמרינן לעיל ואם הוא דבר הקרוי בריה או ראויה כו' ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן התם גזירה שמא יקח מן הקבוע. ואומר ר"י דר"ת חולק אההוא דלעיל. ול"נ דר"ת מיירי משום דהכא הוי בס' ומ"ה שרי דוקא שאני התם דאיכא חומרא דקדשים כו' הא בלאו הכי שרי ובתוס' שהבנתי אתי שפיר שאומר על זה רבינו יצחק דאין לו להתיר דוק עכ"ל הגה ד"ק. ו)0יש לאסור כל העדר מספק עד י"ב חודש בזכרים. ובנקיבות עד שיתעברו וילדו ויהא גם העיבור לאחר הספק הגה סמ"ק סי' רי"ד. ז)0ואומר הר"י שאין להתיר מטעם ס"ס היכא שהספק הראשון אסור מה"ת והוא בריה, או דבר שבמנין, או חתיכה הראויה להתכבד בה, ונתערבו באחרים הכל אסור כמו אם נתערב ודאי של איסור, אבל אם האסורים ודאי בתחלה נתערבו באחרים דהשתא כולן מדאורייתא שרי מטעם רוב ומדרבנן הוא דאסור, אם נפל א' מן התערובות ברוב הכל מותר מטעם ס"ס א"ז. ח)0אבל ספק ביצת נבילה ספק שחוטה כשרה ואפי' בלא תערובות דהיינו סד"ר ולקולא אבל ביצת טרפה דמדאורייתא כבעמוד וספיקא לחומרא סה"ת סי' כ"ט וסי' נ', ע"ו. ט)0פירש רבינו ברוך לפי שאין שני הספיקות מענין אחד אבל י"מ דטעמא דס"ס מותר היינו משום דאיכא למיתלא ברובא דהתירא. והשתא כי היכי דאיסור שיש בו חשיבות לא בטל ברוב כמו כן לא יהי' בטל ע"י ס"ס דהוי נמי טעמא משום דאיכא למיתלא ברובא דהתירא. ומיהו הא ליתא דמעשר שני יוכיח דאינו בטל ברוב כדאיתא בפרק הזהב ואפ"ה היכא דאיכא למיתלא ברובא דהתירא תלינן כדמוכח בההוא דמעות שנמצא לפני סוחרי בהמה דקאמר בהר הבית חולין משום דתלינן ברובא דשתא וכן בירושלים בשאר ימות השנה עכ"ל הגה סמ"ק סי' רי"ד. מצאתי ביאור ונראה דטעמא הוי משום דאין שני הספיקות מענין אחד כי ספק הראשון היה מחמת עצמו, וכשנתערב בא ספק השני מטעם תערובות. אבל כשהאחד בודאי טרפה ונתערבה עם האחרות ואחד מהן נתערבה אחר כך באחרות השני הוי ס"ס מענין אחד כי הס"ס על ידי ששני פעמים נתערבו. פ"א שמעתי ד"ב. [ד"ל. עוד אחרת שמעתי] כגון שנשבר גף התרנגולת וספק אם אחר שחיטה או קודם שחיטה ואת"ל קודם שמא לא ניקבה הריאה והשתא הן מענין אחד. עוד מצאתי ביאור אחר או ס"ס שהכל בגוף אחד פי' כגון ספק דתחתיו זינתה ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק אונס ספק רצון דתלינן באונס דיש כאן שני צדדים להתיר מן הגוף עצמו ואין צריך לתלות האיסור למקום אחר כיון דמ"מ (אם תרצה) (ס"א זקוק אתה) לומר בחד ספק שיש כאן איסור אימא זה הוא האיסור כמו האחר (והאחר כמו זה. במ"ס אין זה) מהרא"י ז"ל. גי' ד"ל או ס"ס שהכל בגוף האחד פי' כגון ספק תחתיו ספק באונס דהוי כאן שני צדדים להתיר מן הגוף עצמו. ואין צריך לתלות האיסור למקום אחר אבל הכא דמ"מ ספק שיש כאן איסור אימא זה הוא האיסור כמו האחר מהרא"י ז"ל.
